טעות סופר שנפלה בצוואה

מנוחה שנפטרה השאירה אחריה צוואה בעדים ותוספת לצוואה שנרשמה מאוחר יותר. הצוואה נחתמה כ-8 שנים טרם פטירת המנוחה, והתוספת נערכה כ-3 שנים לפני פטירתה, בה חזרה המנוחה ואשררה את הצוואה והתוספת כלשונן. היא קיבלה העתק נאמן למקור וקראה אותו יחד עם ילדיה. הן הצוואה והן התוספת נערכו על ידי עורך דין, שנפטר זה מכבר. לאחר פטירת המנוחה הגיש אחד הבנים התנגדות לסעיף 1א בצוואה, שבו נאמר: "את הבית שלי… הנני מצווה לבני ראובן ובתנאי שייכנס לגור בה תוך שנה מיום פטירתי. לא ייכנס בני לגור בדירה כאמור, תהיה דירה זו שייכת בחלקים שווים לבני שמעון ולראובן".

שמעון טען כי נפלה בצוואה טעות סופר בצוואה, וכי צריך היה להיות רשום שם "תוך שנה מהיום ועד פטירתי". המשמעות היא שראובן צריך היה לעבור לגור בדירה בתוך שנה מיום עריכת הצוואה. לחלופין טען שמעון שיש להגיע לתוצאה דומה על דרך הפרשנות, במקום על דרך התיקון.

בית המשפט לענייני משפחה קבע, בהסתמך על עדויות קרובי משפחתה ומכריה של המנוחה, כי רצונה של המנוחה היה שראובן ישוב להתגורר עימה בביתה בחייה (ולא לאחר מותה). אשר על כן התקבלה עמדת שמעון, ונקבע כי יש לפרש את הרשום בצוואה כפי שהציע שמעון. דהיינו: ראובן היה זכאי לרשת את הדירה לבדו רק אם היה נכנס לגור בה תוך שנה מיום עריכת הצוואה, ולא תוך שנה מיום פטירת המנוחה.

ערעור שהגיש ראובן לבית המשפט המחוזי – התקבל, ונקבע כי פרשנות צוואה על פי אומד כוונת המצווה חלה רק כאשר לשון הצוואה איננה ברורה. או אז, נבחנת כוונת המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה ורק אם היא לא ברורה, ניתן לפנות לנסיבות חיצוניות, וכי לא זה המצב בנקרה שבפנינו כי לשון הצוואה ברורה, והיא נערכה במיומנות ובמקצועיות על ידי עורך דין. לוּ התכוונה המנוחה שראובן יגור בביתה מיום עריכת הצוואה, היה מתבקש שהיא תתקן את סעיף 1א באותו מועד שבו ערכה את התוספת לצוואה – היינו, חמש שנים לאחר עריכת הצוואה.

על החלטת בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת ערעור לבימ"ש העליון, אך בימ"ש דחה אתה ערור והשאיר את החלטת המחוזי על כנה.

חוק הירושה התשכ"ה – 1965, מכיר בארבע דרכים למתן צוואות על-ידי המצווים: צוואה בכתב יד, צוואה בעדים, צוואה בפני רשות וצוואה בעל פה.

צוואה היא אחת ההחלטות החשובות ביותר לאדם בחייו. באמצעות עריכת צוואה יכול אדם להביע את רצונו האמיתי מה ייעשה ברכושו לאחר מותו. צוואה המנוסחת בצורה משפטית ע"י עורך דין לא רק שמביעה את רצונו האמיתי של המצווה אלא עשויה לחסוך ליורשים ממון רב ואף למנוע מהם עגמת נפש.

לעתים, לאחר קיום הצוואה אצל הרשם לענייני ירושה, מגלה מי שלטובתו ניתנה הצוואה (להלן: "היורש"), כי נפלה טעות סופר בצוואה. הכוונה היא רק לטעות שהיא בבחינת טעות קולמוס, טעות באופן הכיתוב או שגיאה של חוסר תשומת לב, כגון טעות במספר זיהוי, או בשם הנכון והמלא של הזכאי לירושה, במספר, במחשבון וכו'.

במקרים פשוטים, וככל ויש "ראיות" בידי אותו יורש ו/או יהיה ניתן לשכנע את הרשם או את בימ"ש, בכפוף לסייגים השונים, ובהתאם לנסיבות, לתקן את הטעות בצוואה, כפי שיורחב להלן, יראו את כוונתו של המצווה, התכלית הראויה, אומד דעתו וכו'.

סעיף 32 לחוק הירושה קובע כי כאשר נפלה בצוואה "טעות סופר" או טעות בתיאורו של אדם או של נכס, בתאריך, במספר, בחשבון ואפשר יהיה לקבוע בבירור את כוונתו האמתית של המצווה, יתקן את הטעות הרשם לענייני ירושה, או בית המשפט כאשר העניין הועבר אליו לפי סעיף 67א לחוק, המטפל במצבים בהם בקשה לקיום צוואה או צו ירושה הועבר להחלטת בימ"ש.

טעויות סופר בצוואות הם לצערנו דבר שכיח, ולכן רצוי מאוד שכל אדם הכותב צוואה או נעזר בשירותי עו"ד הכותב עבורו צוואה, יעבור עליה שוב ושוב, בטרם יחתום עליה, על מנת שלאחר מותו, לא יתקלו היורשים בקשיים בקיום צוואתו, ולא פחות חשוב מכך, לוודאי כי עוה"ד המכין את הצוואה, הינו עו"ד המתמחה בצוואות ואף מחוייב לנוסח שיעמוד בהביטי ההלכה היהודית.